<h1>רבינו ירוחם מישרים ני"ט</h1>
<h2>דף מב.</h2>
אין נשבעין על טענת קטן ובאי זה ענין והיאך משביעי' אותן וכפירתן והודאתם הכל תמצא בטוען ונטען בדיני שבועה. כתב הרמב"ם בטוען ונטען [פ"ה ה"י] נמצאת למד שהקטן שטען על הגדול בין שהודה במקצת בין שכפר בכל בין שהיה שם עד א' נשבע לו היסת ואינו יכול להפך על הקטן שאין משביעין את הקטן כלל ואפילו חרם סתם אינו מקבל לפי שאין יודע עונש השבועה. קטן שטענו הגדו' אם טענו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון עסק משא ומתן והודה הקטן נפרעין מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וישלם ואם כפר הקטן ממתינין לו עד שיגדיל וישבע הסת ואם טענו בדברי' שאין לקטן בו הנאה כגון נזקין וחבלות אף על פי שהודה ואף על פי שיש לו מה לשלם פטור אפילו אחר שהגדיל פטור. ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש הנאה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה ישבע ויטול מהקטן אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן שאין לקטן בזה הנאה שהרי חיי' ליתן לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו והחנוני הפסיד לעצמו שנתן ממונו על פי קטן וכן כל כיוצא בזה. החרש והשוטה אין נזקקין להם לכל טענה לא לטענתם על אחרים ולא לטעון אחרים עליהם ולא לשבועה ואין צריך לומר שבועה חמורה או תשלומין. אבל הסומ' הרי הוא כבריא לכל דב' בעניינים אלו ונשבע כל מיני שבועות ונשבעין על טענתו ע"כ. וכת' הרשב"א שאם נתן לקטן לשמור ופשע נפקד שפטור כי כמו שנמעט משבועה נמעט מן התשלומין וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. (עתים חלים ועתים שוטה כתבתיו בקניית קרקע בחלק שני אם מכ' וגם תמצא שם מקניית קטן אם קנה אפילו זיכה לו אחר). והנכפה בשעת בריאותו כשר לכל וקיים כל מעשיו ובעת כפייתו אינו כלו' כך כתב גאון. לשון הרמב"ם קטן שהגדיל אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין בית דין מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לו אפטרופוס אלא אם כן צוה אביו או מורישו שלא יתנו לו אלא אם כן היה כשר ומצליח שלא יתנו לו עד זמן פלוני. והחרש מעמידין אפטרופוס וכן השוט' כי הרי הם כקטנים ע"כ מהרמב"ם. קטן נאמן לומר מכאן יצא נחיל.
